21.11.2012
עצוב לי, עצובה המחשבה על מה שקורה עכשיו.
כואב לי בפנים, על החיילים בני ה-18 שנלחמים למעני ולמען המדינה שלנו, לעתיד טוב יותר.
הם רק ילדים וכבר צריכים לקבל החלטות של גברים.
ילד שחווה את החוויות האלה לא יכול לחזור להיות ילד, הוא חייב לחזור גבר.
עצוב לי,שהתמימות נשארת בעזה..הם בטוח היו צריכים אותה גם אחרי
שלא נדבר על משפחות שמאבדות ילד.
ילד נקטף, ילד שהיו לו חלומות ,שאיפות וכל אלו נמחקו ברגע כיאלו לא היו מעולם.
קשה לי באותה נשימה לרשום שעצוב לי גם על חסרי האונים שם בעזה..אלה שלא רוצים שהיו מלחמות,
אם יש כאלו (רגע של אופטימיות)
אני עוצמת את העיניים ומנסה לראות אמא זועקת לעזרה מנסה להגן על ילדים המפוחדים שלה
ובאותה מידה יש לי גם כעס כי אותה אמא יכולה לשלוח את בנה למסע התאבדות נוראי והוא יקח מטען על גופו
ואולי היא תשלח איתו בקבוק מים והוא יקח איתו אנשים, אנשים משלנו שיצאו לעבודה ללא מחשבה על דבר כזה.
תמיד הייתי כזו, רחמנית וחסרת רחמנות בו זמנית
מצד אחד צריך לעשות הכל כדי למנוע את זה, נמאס מהפיגועים ,מהטילים,הפחד, אי היכולת להתקלח בלי חשש שתיהיה אזעקה
ומצד שני מסכנים אלה שלא מעוניינים בכך , שלא רוצים מלחמה ,אלו שהם בעד שלום.
וחוץ מזה איך אפשר לעשות הפרדה בניהם?
הדעות שלי לגבי מה שקורה משתנות כל הזמן,מסיבה שאני לא רוצה שאף אחד יפגע.
אני רוצה שלום.ומאמינה בכל רמ"ח איבריי שיום אחד ,גם אם אני כבר לא אחיה ,יהיה שלום
שיהיה לכם שבוע מקסים נטול פחד וטילים.
לאור המצב החלטתי לסגור את הבלוג למשך שבוע (עד יום ראשון)
היה נראה לי מצחיק לסקר תצוגות אופנה או לעלות תיקים ובגדים בתקופה כזאת.
אני מחזקת את תושבי הדרום ואני מקווה שעוד לפני יום ראשון הכל כבר יהיה מאחורינו.
אן
